חלקכם אולי יודעים שאני מלמד נערים לבר מצווה כבר שנים רבות. אחד הרגשות המתגמלים ביותר בעבודה שלי הוא, לראות את התלמידים מתגברים על הפחד, וקוראים בתורה מתוך ביטחון ובשמחה.
היום אני רוצה לשתף אתכם בסיפורו של אחד מתלמידיי, דור, שהיה לחוץ ממש לקראת בר המצווה שלו. לדור הייתה חרדה גדולה מקריאת התורה בפני הקהל. הוא פחד שהוא יעשה טעויות, שישכח את המילים או יאבד את קולו. הוא גם חש לחץ מצד משפחתו וחבריו, שהיו להם ציפיות גבוהות ממנו. לעתים קרובות הוא ישב איתי עם דמעות בעיניים ואמר שהוא רוצה להפסיק.
ניסיתי להרגיע אותו ,שהוא לא לבד, ושהרבה תלמידים מרגישים כך. אמרתי לו שאני רואה שהוא מתאמן ומתכונן היטב לקריאה בתורה, ושאין לו ממה לחשוש. הזכרתי לו גם שטקס בר המצווה שלו הוא לא מבחן, אלא חגיגה של זהותו היהודית והקשר שלו לאלוקים. עודדתי אותו להתמקד במשמעות וביופי של התורה, ולא בפרטים הטכניים. והבטחתי לו, שאני עומד לידו. ביום בר המצווה שלו, דור עדיין היה לחוץ, אבל הוא גם חייך. הוא קרא את הפרשה בקול נעים ובצורה מדוייקת, הוא ניגן בקולו את כל טעמי המקרא, ולא פספס כלום. הוא כמובן קיבל מחיאות כפיים סוערות וחיבוקים מהמשפחה, וחיבוק ממני. בסוף הטקס הוא אמר לי, שהוא מרגיש גאה ושמח, ושהוא שמח שהוא לא ויתר לעצמו.
אני כל כך גאה בדור, ובכל תלמידיי, שגילו אומץ והתמדה במסע בר המצווה שלהם.
אני מקווה שהם תמיד יזכרו את היום הזה לטובה. ואני ממשיך בשליחות שלי, שכל נער יעמוד בטקס בר המצווה שלו, בביטחון עצמי ועם חיוך.